את דף הנייר החלק ניתן להשוות ל”טבולה רסה” שאנו נולדים עמה ואת תהליך הכתיבה לפעילות שאנו בוחרים לעשות בחיינו. הכתיבה, הדרך בה אנו מתמודדים עם הניכור של הדף הלבן, עם האינסוף, מהווה את נקודת ההתייחסות של האדם ואת הדרך הוא בוחר לנהל את חייו. במילים אחרות כתב היד הוא כסימבוליקה למסע חייו של האדם.
בדרכו הוא יכול להתעייף, או דווקא להפתיע ולצבור תאוצה, בתקופות אחרות בחייו הוא בוחר ביעדים אחרים, ואז מסעותיו מקבלים גוון אחר. אבל הגרעין האישיותי, נקודת התייחסותו ואופיו הבסיסי נשארים והם היוצרים את זהותו באמצעותם הוא חווה את הסביבה ומאמץ לו את השקפת עולמו במהלך חייו.
בשנת 1960 נהרג אלבר קאמי בתאונת דרכים, בעזבונו נמצאו מחברות טיוטה לרומן שעמד לכתוב. בדרך זו הזדמן לי לפגוש את הסופר האהוב עליי ביותר, להכיר את תכונותיו, מאבקיו הפנימיים ואת תפיסתו את העולם מסביבו. ולכן הזמנתי אותו להתארח הפעם על ספת הגרפולוג.
ביומן המסע שלו בספר ‘כלולות הקיץ’ מהרהר הגיבור ; “חרדת הקיום הנעימה, קרבה מופלאה אל סכנה לא ברורה ובקיצור החיים, האמנם פירושו למהר אל אובדנך ? אם כך נמהר נא בלי הפוגה אל אובדננו.”
כתב היד של קאמי אכן מהיר, ללא שהות מיותרת, הוא מגיע לעבר סיום השורה וכבר מתחיל חדשה וממלא דף שלם במהירות. כאשר מתבוננים פנימה אל האותיות נראה כי קאמי בחר בצורה המינימליסטית הרזה,כתב-היד קטן, מפושט ללא קישוטים וללא תוספות מיותרות על האותיות, כמו אדם שיוצא למסע ולוקח עימו רק את הדברים ההכרחיים עבורו על מנת שיוכל להיות חופשי בדרכו. חשוב לו להיות אותנטי ללא מסכות וללא העמסת פרטים מיותרים אותיות ומלים.
הכתב הרזה והמפושט מעיד על אדם פגיע, אינו מייפה עובדות, התנועה והחוטים העדינים בכתב משקפים את חשיבתו האינטואיטיבית בשילוב עם האותיות החדות כתער את כושר הניתוח השכלתני. אך אפשר לראות גם את ריקוד האותיות והמילים, זהו אדם אסוציאטיבי אשר נותן לתחושותיו הפנימיות להוליך אותו ועל כך מעידות התנודות ימינה ושמאלה כמו ססמוגרף.
האותיות הרזות, החדות והצרות בשילוב עם הקו הרוטט מעידים על סף חרדות נמוך ;הכותב מהיותו חשוף ופגיע , חש חרדה בלתי פוסקת, אך במקביל מנתח את גורמי החרדה – זאת ניתן לראות באמצעות הזוויות, וחדות הקווים באזור העליון, משמע הסופר אגו, על-פי פרויד- העקרונות והאידיאלים.
הכתב משרטט פרופיל של אדם רגיש מאוד חרד, אינטואיטיבי, החפץ לחקור כל מחשבה ללא כבלים וללא דעות קדומות.
הכתב המהיר עם החיבורים בין האותיות בצורה מקורית, עם רעד קל מעידים על אדם ביקורתי מאוד, משברי, נוטה לדיכאון אך עם יכולת התאוששות. לאחר דכדוך הוא מסוגל לאסוף את עצמו ועל כך מעידים השורות הנפתלות והמילים שבסיסן אינו שווה. עובדה זו מאפשרת לו לתמרן בין הגורמים השונים.
למעשה תמצית תורת האקסיסטנציאליזם שעימה הוא כל כך מזוהה מצויה בכתב- ידו של קאמי ; תחושת האימה והחרדה, לצד החירות כערך עליון והאותנטיות.
הדרך בה האדם מארגן את הדף העומד לרשותו חשובה שכן היא מעידה על התכנון, התפקוד והשמירה על הכללים החברתיים. כאשר מתבוניים ממעוף הציפור על דך הנייר רואים שוליים רחבים מאוד וישרים. שולי פתיחה ישרים מעידים על משמעת עצמית חזקה התמדה ונחישות. מאחוריו הוא משאיר שטח עצום ריק, חלל ותופעה זו אופיינית לאנשים שקיים פצע בנפשם בהשאירם את עברם מאחוריהם עם כאב ללא רצף של המשכיות. שולי הפתיחה מסמלים את עברו של האדם ; כאשר הכותב נכנס בתנופה לדף הנייר הוא רוצה להשאיר מאחוריו את הזיכרונות הכואבים והחיים שהוא בונה, המתבטאים על ידי תהליך הכתיבה עומדים בנפרד לאותו חלל ריק ומתוחם.
ואכן בראיונותיו עימו ציין קאמי לא אחת את געגועיו לארץ הולדתו אלג’יריה ואת כאבו הרב כאשר הוא צופה בהתדרדרותה ובספריו, הוא שב חוזר וגומע מהנופים המדבריים של ארץ מולדתו. כאשר קיימות באדם תחושות כה חזקות משנות ינקותו ועד לבגרותו, והן מלוות אותו כמו צל במעשיו, לא תמוהה העובדה שבתהליך הכתיבה הוא השאיר אחריו כחמישית מדף הנייר ריק, כמו מוזיאון אישי סגור.
עם כל הקושי והאבסורד הקיומי שחווה הכותב בכל רמ”ח איבריו ואותיותיו, כפי שנוכחנו לדעת ולראות, בכל כתביו קאמי הטיף נגד התאבדות ודיבר על נקודות אושר המעניקות משמעות. כדברי מרסו הגיבור ב”מיתת אושר” ; ” איני יכול לטעום את האושר אלא בתוך העימות העקשני והאלים שבו הוא עומד עם היפוכו”.
המאמר פורסם בכתב העת ‘מאזניים’ בעריכת ציפי שחרור