לכבוד יום האהבה בחרתי לארח על ספת הגרפולוג, את אלכסנדר פן, המשורר יפה התואר המסתורי שדמותו שבתה נשים כה רבות בזמנים ההם בבוהמה התל אביבית. האיש שכתב שיר אהבה נוגים ואהבתו הגדולה לגברת הראשונה של התיאטרון חנה רובינא הייתה אהבה מורכבת סוערת וחסרת פשרות.
אלכסנדר פן: הטווס
כתב-ידו של אלכסנדר פן מקושט, גדול ומתפרש על הנייר. זהו כתב של טווס, המתגנדר בנוצותיו היפהפיות ומתגאה בהן. לכותב יש נוכחות והוא דואג להפגינה ברבים. האותיות פולשות בין השורות וניכר הרושם כי המשורר התקשה להצטמצם והוא חש צורך לזקוף את קומתו ולהכריז: "אני כאן!". היה לפן צורך עז להטביע את חותמו על הסביבה ולהתבלט. קשה להתעלם מכתב-ידו, כפי שהיה קשה להתעלם ממנו עצמו.
משיכות העט על הנייר מזכירות משיחות מכחול, עובדה המעידה על כישרון ציור. בכתב-היד יש אותיות עגולות ורכות, ובצידן אותיות חדות וזוויתיות. תנועה זו של מעגלים וקווים ישרים לסירוגין מעידה על הניגודים באישיותו של המשורר ועל תגובות בלתי צפויות. התנועה העגולה מביעה רגשנות, מסירות והזדהות ללא גבולות, רצון לרפד את הזולת ולהקיפו באהבה אינסופית – כאשר באופן פתאומי, ללא התראה מוקדמת, מופיעות זוויות חותכות.
נראה כי בגלל הסתירות באופיו, התקשה פן להתמיד במערכות יחסים ושידר מסרים כפולים. סביר להניח כי היה מחזר נלהב, מפנק, שנתן לבת-זוגו להרגיש כי היא היחידה בחייו, ולאחר זמן-מה היה משתלט עליו פתאום החלק ההרסני, הפוצע, וגורם לו להתנתק.
הקו העבה והאותיות היורדות כלפי מטה מעידים על יצריות ונהנתנות. פן היה הדוניסט, וחשוב היה לו להשיג את מטרותיו. דומה שכתב-היד משתלט על הנייר וכמעט שלא נותר מקום לנשימה. תכונות כתיבה אלו מעידות על אדם שתלטן ותובעני, שנזקק לביטוי אישי בכל צעד, תוך שאיפה מתמדת להפגין את כוחו ואת סמכותו. ניכר צורך בכיבוש ובכוח. פן העריץ דמויות סמכותיות. בהיותו ראוותן, שאף להפגין את כישוריו והִרבה להתהדר בהצלחותיו.
מאחורי ההוד וההדר הסתתר אגו פגיע, ילדותי, עם צורך עז במנות גדולות של חום ותמיכה. כאשר מסירים מכתב-היד את קישוטי הטווס' מתגלה כתב פשוט, צר, עם תנועה הססנית. פן השחצן והגנדרן, ששקד על תדמיתו החיצונית, הסתיר פגיעות וחשש מדחייה.
החתימה של המשורר משקפת אף היא ניגודים באישיותו: את שמו הפרטי צמצם לביטוי האות הראשונה בלבד, עובדה המעידה על חוסר רצון לחשוף את חייו האישיים. עם זאת, החתימה גדולה מהטקסט, מנופחת, ומתחתיה הוא מתח קו. סימנים אלו מעידים על רצון להתבלט וצורך בקהל מסביבו.
מאחורי כתב-היד מצטייר אדם הכמה להכרה, מתפאר בהישגיו, נוהג בשחצנות ומפגין ביטחון ושביעות רצון עצמית. אך בנפשו הוא נותר ילד פגיע, החושש להידחק לפינה ותובע התייחסות מהסביבה.
אילולא היה משורר, יכול היה להיות: שחקן, צייר או פסל.
בהצצה לכתבי ידו של פן בתקופות שונות ניכרים שינויים ומספר סוגי כתב.
בכולם בולט אלמנט הפרסונה, המסכה.
אם בכתב הקליגרפי בשנות השלושים הניכר בשיר טבעת, או שירים משנות החמישים שנכתבו בקליגרפיה מדויקת ומסודרת להפליא והיסוד הצורני שולט ללא עוררין.
גם במכתבים שכתב ובשאלונים בהם היה לו מקום להשתחרר יותר מהכלים האסתטיים של המבנה השירי אפשר לראות את ניפוח האות, הצורות המשורטטות
תנועה מעוגלת לצד זוויתית. ובכולם אין הרבה תנועה אלא אלמנט הצורה שולט.יוצא דופן הוא גרסת השיר מולדת משנת השלושים בו הפרסונה פחות בולטת והחלק האותנטי של פן נשאר חשוף ופגיע.
אך זהו בין כתבי היד המעטים של המשורר בסגנון זה ברובם עוטה עליו המשורר שריון מהודר ואסתטי ורק עם בגדי הטווס יוצא לעולם.
ניכר כי בכתבי היד בהם כתב את השירים בשנות השלושים, במידה רבה יש להתייחס לעובדה שנעשה כאן תחליף למכונת כתיבה, הכתב יותר מרווח, פחות מצועצע, ופחות מקושט. ניכר יסוד של סדר כפייתי, אלמנט רציונלי ואוטיסטי אודם
על פי יונג טיפוס חשיבה וחישה מופנם.
בשיריו משנות החמישים ניכרת נוקשות, כתב כמו מכונה ונראה כי פן הדחיק את רגשותיו ושם אותם מאחורי סורג ובריח.
בכתבים אחרים לאורך השנים במכתבים ובשאלונים מופיע פן הטווסי, הקפדן מאוד אך זה המקפיד על תדמית מרדנית וצבעונית.
כאן אפשר להבחין גם בקווים של החישה המוחצן בנוסף לחישה ולחישה המופנם.
בספרה 'צבע החיים' מתייחסת חגית הלפרין למסכות שעטה על עצמו פן ע'מ
123-124.
רבים שהכירו אותו מקרוב כמו בתו, סבר כי המסכות נבעו מביישנות ומתמימות במסווה של יהירות וביטחון. הסופר יוסף סערוני טען שהמסכה של מרדן להכעיס שפן התהדר בה העידה על קורטוב של בושה. שחלחלה בלבו התם הנכלם הרגשני על אף חספוסו החיצוני .
המשורר גלאי כתב כי רבים הכירוהו במסכותיו אך לא בפניו ואילו הסופר י.ד. אברמסקי טען כי מרוב מסכות איבד פן את גרעין אישיותו האמיתית.
פרסונה מקורה לאטיני ופירושה איש, מסיכה, תפקיד שחקן .
יונג מתייחס לפרסונה כאחד האמצעים העיקריים להסתגלות בעולם החיצוני.
הוא מבחין בין האני לבין הפרסונה, דהיינו השוני בין האינדיבידואליות של האדם לבין תרכובת התפקידים שהוא מאמץ לו כלפי חוץ.
על הפרסונה להיות גמישה ועל האדם היציב לדעת מתי לפשוט את המסכה ולהתרכז באני.
אולם כאשר קיימת הזדהות מוחלטת עם הפרסונה, רצון לדמות לה או לחילופין אימוץ פרסונה שהיא האנטי תזה לאני ומשמשת כמגן לא רק בפני העולם אלא גם בפני הקרובים לו, גורמת להתנהגות נוקשה, לחרדות ולהתפרצויות זעם בלתי נשלטות.
בכתב ידו של פן בולט יסוד הפרסונה. בעיקר בכתביו הקליגרפיים משנות החמישים בהם האני האמיתי נדחק למרתף ועליו נבנה אני שקרי חדש.
הכתב הצפוף, המסודר עד כדי כפייתיות, החנוק והנוקשה, משרטט פרופיל של הטיפוס הסכיזואיד.
טיפוס זה מאופיין בשסע ביחסיו אל הזולת וביחסיו אל עצמו. לנג פסיכיאטר בריטי מאפיין את הטיפוס הסכיזואיד כאדם אשר האני השקרי שולט עליו. אותו אני שקרי הוא המסכה אותו עוטה גם האדם הנורמלי, אך לו יש אפשרות לשמור על חירות האני האמיתי.
האדם הסכיזואיד לעומת זאת חש מותקף נוכח המציאות המאיימת והוא מנתק את האני מהעולם החיצון.
בספרו הדינאמיקה של היצירה מתאר יונג את הסכיזואיד כאדם אשר לובש מסכה.
אנשים סכיזואידיים לטענתו, משחקים תפקידים שהם מאמינים , אינטלקטואלית
כי הם התפקידים הראויים או שאינם משקפים את רגשותיהם האמיתיים.
האדם הסכיזואיד מחליט לנהוג בצורה מסוימת והתנהגותו אינה מבטאת את רגשותיו הכנים, בשל הבידוד הרגשי בו הוא מצוי.
תחושת החסר מדמות האם יצרה בסכיזואיד חוסר ביטחון וחוסר אמון בסיסי בבני אדם.
בשל מות אימו או העלמה חש האדם כי מעורבות רגשית מסוכנת עבורו. לפיכך הוא מחפש משמעות לא באנשים אלא בתיאוריות או בחפצים.
יונג טוען כי כאן נפתח כר נרחב ליצירה עבור הסכיזואיד.
לפן פנים רבות, הצד הפגיע מול הצד השתלטן, האיזור האמצעי החלש מול הדחיסות, הקישוט והאותיות העולות זו על זו. פרדוכס זהלפי יונג מאפיין את הסכזואיד, תחושה של חולשה ופגיעות מול תחושה של עליונות ותחושת של כל יכול.
יונג מציין את היצירה כדרך מתאימה להפליא לאדם הסכיזואידי לבטא את עצמו. ראשית מאחר שמרבית היצירה נעשית ביחידות, יש לו שליטה על איזה חלק הוא ירצה לחשוף.
שנית באמצעות היצירה ממשיך הסכיזואיד להחזיק בהזיית הכל יכול לפחות בחלקה. הוא חש מורם מעם ובורא מציאות.
שלישית ביצירה קיים ייחוס לעולם הפנימי יותר אשר לעולם החיצוני וזה עיקרון מנחה את הסכיזואיד.
כמה מילים על מערכות יחסים
בנוסף לחרדות המאפיינות את הסכיזואיד "החושש מאהבה כמו משנאה" על פי יונג. ניכר בכתב היד המשחק הדואלי בין האנימה לאנימוס. אותיות מעוגלות וקעורות לצד קווים ישרים, מבנה נוקשה, וזוויות פתאומיות.
ניכר כי המאבק בין שני כוחות מנוגדים אלו העמיק את הקונפליקט ביחסיו אל הנשים הרבות בחייו.
האות נ' הבולטת והדומיננטית מעידה על דמות אם השולטת בחייו אליה הוא כמה.
ואכן ביצירותיו בולט ממד הגעגועים לאם שממנה התייתם מגיל צעיר.
יצירתו של פן מגלה כי כל חייו התגעגע לאיזה רגע מופלא וקסום של איחוד עם האם שכמעט לא הכיר.( הלפרין עמ 19 ).
בהתבוננות בכתב ידה של רובינא אהובתו המיתולוגית, מצטיירת אישה בעלת שליטה עצמית שגם היא מסתירה את תחושת הפגיעות שלה מאחורי מסווה של רציונליות אך כמובן לא במידה של פן, שכתב ידו פרסונה.
מה שמעניין שגם בכתב ידה של רובינא מופיעים האלמנטים של האנימה ואנימוס זה לצד זה, אך הם חיים בדו קיום לפחות בהשוואה לנפשו של פן.